Hostname: page-component-7bb8b95d7b-qxsvm Total loading time: 0 Render date: 2024-09-10T04:45:41.382Z Has data issue: false hasContentIssue false

משנים את מידות העולם: חוג הלומדים המהפכני בקלויז ברודי ומהפכת יחידות המידה בראשית העת החדשה

Published online by Cambridge University Press:  17 May 2013

מעוז כהנא*
Affiliation:
האוניברסיטה העברית, ירושלים, ישראל
Get access

Extract

בשנת 1668 נדפס בלונדון ספרו של המלומד האנגלי ג׳ון וילקינס (John Wilkins, 1614–1672) :‘An Essay towards a Real Character, and a Philosophical Language’. וילקינס היה כומר אנגליקני מתון, פילוסוף נטורלי, וגם ממיסדי ה‘Royal Society of London’ – החברה המלכותית שהיתה לאבן דרך בהתפתחות המדעית של אירופה. בספרו הציג וילקינס כמה מסרים רדיקליים. אחד מהם היה יצירתה של שפת כתיבה חדשה, אוניברסלית, שתחליף את הלטינית 1672–1614 ,הישנה של הכנסיה הקתולית, ותשמש מצע קשר למלומדים ומבקשי אמת מכל העולם. מגמה דומה התבטאה במשאלה נוספת, דמיונית לא פחות המלומד האנגלי ביקש להחיל על העולם כולו יחידת מדידת אורך אחת ויחידה, שתחושב באופן רציונאלי ובסולם עשרוני. מאז התפרקות האימפריה הרומית, לכל הפחות, היתה אירופה נתונה בתוהו ובוהו של מידות אורך משקל ונפח. בתוך יחידה מדינית אחת כצרפת או אנגליה יכלו לשמש בו זמנית במקביל מאות מידות שונות. יחידות מידה (שפעמים רבות נשאו שמות זהים) נשמרו במקומות שונים בצורות שונות לגמרי. קביעת יחידות המידה היתה לכלי שרת גם בידי שליטים מקומיים – אלה, כמובן, ביקשו לסמן בעזרתן את מרחב סמכותם, וגם אלה, כידוע, רבו מספור.

Type
Hebrew Articles
Copyright
Copyright © Association for Jewish Studies 2013 

Access options

Get access to the full version of this content by using one of the access options below. (Log in options will check for institutional or personal access. Content may require purchase if you do not have access.)

References

1. ראה בסקירות שבהוצאה המודרנית משנת 2002: Wilkins, John, An essay towards a real character and a philosophical language (Bristol, UK: Thoemmes, 2002)Google Scholar וראה Shapiro, Barbara J., John Wilkins 1614–1672 (Berkeley: University of California Press, 1969), 191223Google Scholar; Zupko, Ronald Edward, Revolution in measurement: Western European weights and measures since the age of science (American Philosophical Society, 1990), 2566Google Scholar.

2. ראה למשל Zupko, Ronald Edward, French weights and measures before the Revolution a dictionary of provincial and local units (Bloomington: Indiana University Press, 1978)Google Scholar; Zupko, A Dictionary of English Weights and Measures: from Anglo–Saxon Times to the Nineteenth Century (Madison: University of Wisconsin Press, 1968)Google Scholar; Skinner, Frederick George, Weights and Measures: their Ancient Origins and their Development in Great Britain up to A.D. 1855 (H.M.S.O, 1967)Google Scholar.

3. ראה למשל צפקו (לעיל, הערה 1), עמ׳ 113–168; Nelson, Robert A, Foundations of the International System of Units (SI), (Phys. Teacher, 1981), 596613Google Scholar.

4. ראה י״מ תא שמע, ׳סדר הדפסתם של חידושי הראשונים לתלמוד׳, קרית ספר נ (תשל״ה), עמ׳ 336–325, ולהלן, הערה 149.

5. ראה להלן, הערות 147, 148.

6. ראה א׳ ריינר, ׳הון, מעמד חברתי ותלמוד תורה: הקלויז בחברה היהודית במזרח אירופה במאות הי״ז–הי״ח׳, ציון נח, ג (תשנ״ג) עמ׳ 287–328; נ״מ גלבר, תולדות יהודי ברודי: ה׳שמ״ד–תש״ג (ערים ואמהות בישראל, ו), ירושלים תשט״ו; י״י ויסבלום, ׳חכמי הקלויז בבראדי׳, א׳ מלצר (עורך), נר תמיד – יזכור לברודי, ירושלים תשנ״ד, עמ׳ 67–85; ובספרות המובאת בהמשך. על הקלויז ראה גם  Elchanan Reiner, “Kloyz,” YIVO Encyclopedia of Jews in Eastern Europe. http://www.yivoencyclopedia.org/article.aspx/Kloyz (accessed October 25, 2010). על ברודי היהודית באותה התקופה ראה מחקריו האחרונים של Börries Kuzmany, דוגמת Kuzmany, Börries, ‘Das jüdische Brody Ein europäischer Transferraum’, Ernst, Petra, Lamprecht, Gerald (eds.), Jewish Spaces. Die Kategorie Raum im Kontext kultureller Identitäten (Innsbruck: StudienVerlag, 2010), 103123Google Scholar.

7. ראה ריינר, ׳הון מעמד חברתי ותלמוד תורה (לעיל, הערה 6); י׳ ברטל, י׳ הלפרין, ש׳ אטינגר, פנקס ועד ארבע ארצות, ירושלים תש״ן, תש״ן–תשנ״ג ; ד׳ כהנא, תולדות המקובלים, השבתאים והחסידים, על פי מקורות ישנים וחדשים, ח״ב, אודסה תרע״ד, עמ׳ 44–88; מ׳ וילנסקי, חסידים ומתנגדים, ירושלים תש״ל, ח״א, עמ׳ 27–35; 44–49; Antony Polonsky, 2010. “Brody,” YIVO Encyclopedia. http://www.yivoencyclopedia.org/article.aspx/Brody (accessed October 25, 2010). על תפקיד הקלויז בפולמוס האדיר סביב הגט מקליווא (1767–8) ראה למשל י׳ שטרן, ׳הסערה סביב הגט מקליווא׳, בנין אריאל, ירושלים תשכ״ה, עמ׳ ג–מא.

8. ראה למשל Heschel, A. J., Dresner, S. H. (eds.), The Circle of the Baal Shem Tov: Studies in Hasidism, (Chicago: University of Chicago Press, 1985), 5052Google Scholar. ;א״ח רובינשטיין, שבחי הבעש״ט, ירושלים תשנ״ב, על פי מפתח. בין שתי הפנים הללו של הקלויז – למדנות בדגש קבלי ומאבק נגד תנועות של ׳סטיה׳ קבלית– מתקיים קשר של השלמה מתוחה. המבוכה הביבליוגרפית סביב מעגלי התומכים והמתנגדים בקלויז לחסידות החדשה מבטאת היטב את המצב המסוים הזה.

9. בית פרץ, ז׳ולקווא תקי״ט, הקדמה.

10. א״ח רובינשטיין, שבחי הבעש״ט, ירושלים תשנ״ב , עמ׳ 246.

11. גלבר (לעיל, הערה 6), עמ׳ 81. לצערנו, לא ציין גלבר אל מקור הציטטה המרתקת הזו.

12. הקדמת הספר, על פי כתב היד, ובנוסח הדפוסים חסר. ולהלן, ליד הערה 36.

13. ר׳ זאב שהה בקלויז קודם לתצ״ד (1833– 1834) (ראה להלן, הערות 66, 68), ולפחות עד 1754, עת סיים את כתיבת כתב היד הראשון של חיבורו וקיבל הסכמות הממוענות אליו כתושב ברודי. עיון בכתב היד של חיבורו על התורה (להלן, הערה 15) מלמד שבשלהי 1761 כבר שמש רז״ה כמגיד מישרים בטרנופול (ראה שם, כז ע״א ועוד).

14. ראה א״ל פרומקין, ספר תולדות חכמי ירושלים, ת״א תשכ״ט, ח״ג, עמ׳ 83; שם, הוספות, עמ׳ 45; י׳ גליס, אנציקלופדיה לתולדות חכמי ארץ–ישראל, ירושלים תשל״ה, ח״א, עמ׳ שכה–שכז; מראשוני העולים: מ׳ וונדר, ׳מראשוני העולים לארץ: רבי זאב וולף אולסקר׳, קובץ הציונות הדתית ד (תשס״ב), עמ׳ 63.

15. ספר ׳דרישת הזאב׳ בכתב היד של המחבר נשמר בכתב יד לנדאו ירושלים 1, הספריה הלאומית בירושלים (F 22781), בסופו קולופון מטושטש מעט, בו הוא מספר כי את הספר התחיל לכתוב בטרנופול, וסיים אותו בירושלים בחשוון תקל״ו (1775).

16. חיבורו זה, שכותרתו: ׳הגהות השו״ע והרמ״א הט״ז הש״ך והמג״א בארבע שולחן ערוך, ומה שיש עיון בדבריהם׳ נדפס בסוף ׳חידושי הרז״ה׳ במהדורת ז׳ולקווא תקל״א, וכחיבור עצמאי בירושלים תרמ״ה. בהערותיו הוא מפנה כמה פעמים לחיבורו הראשון (ראה להלן, הערה 17). ולפיכך יש לקבוע את מסגרת הזמן של יצירתו בין 1754 לבין 1771. במהדורת שולחן ערוך השלם של מכון ירושלים (תשנ״ד) נדפסו גם חידושי הרז״ה באוסף המפרשים. הפניותי [להלן: ׳חידושי השו״ע׳] מתיחסות למהדורת ירושלים תרמ״ה. סביר שבבעלות פרטית נמצאים גם כתבי יד נוספים של רז״ה מסוג זה. מאחד מהם נדפס: הרב יחיאל דב ולר (מהדיר), ׳חידושי רבי זאב הלוי אולסקר על הלכות פסח׳, זכור לאברהם, חולון תשנ״ט, עמ׳ מ–נא.

17. המהדורה הראשונה היא כתב היד לנדאו ירושלים 2, הספריה הלאומית בירושלים (22782 F, להלן: ׳כתב היד׳), שאותו החל לכתוב בשנת 1752 (׳זה שמונה–עשרה שנה וכו׳׳: דף א ע״א) ואותו סיים, כפי שרשם בסופו, בראש חודש טבת תקי״ד (26.12.1753). בכתב היד הארוך הזה סדר הפרקים כרונולוגי, והוא כולל גם את ׳חידושי ברכות׳: חיבור הלכה בנוסח המהרש״ל על מסכת ברכות מתחילתה ועד סופה (המהרש״ל עצמו, חשוב לציין, לא הגיע למסכת ברכות בפירושו). אך חסרים בו כמה מה׳קונטרסים׳ כמו ׳שיעור גריס לענין כתמים׳ שעוד לא שובץ לתוך החיבור, וכמוהו ׳שיעור פרוטה לענין קידושין׳ שדף בודד ממנו צורף לצילום כתב היד ואינו חלק ממנו. את המהדורה השניה [להלן: ׳חידושי הרז״ה׳] יש לזהות עם הדפוס המאוחר(!) של ירושלים תרמ״ה. ר׳ מאיר אוירבך – הרב האשכנזי של ירושלים, העיד על כתב היד שבידי המוציא לאור דוד קאסוור: ׳כמדומני כי לא נדפס [מהדורת הדפוס הראשונה] מהספר הלזה, רק מהנשאר ליקוטים בחו״ל׳. עיון בתוכן הספר מאשר את ההנחה הזו. מדובר בעריכה מחדש של המהדורה הראשונה: בשינוי סדר הפרקים, בהוספת ׳קונטרסים׳ ובמיזוג חלק קטן מ׳חידושי ברכות׳ לתוך ׳חלק ראשון׳, אגב ניסוח מחדש של הטענות הלמדניות ומעט קיצור ׳מחמת חסרון כיס׳ (שם, יז ע״א). רק 83 דפים מתוך 190 (עליהם העיד ר״מ אוירבך) נדפסו בהוצאה זו. ׳חלק שני׳ שכלל עריכה כזו של המשך כתב היד לא נדפס בגלל חסרון ממון, ורק ׳שני חידושים נפלאים׳ ממנו נספחו לחידושי הרז״ה על השולחן ערוך שהוציא דוד קאסוור באותה השנה בירושלים. את כתב היד שביסוד העריכה הזו, השניה, יש לתארך ודאי אחרי 1755 (הנוב״י כבר מוזכר בה [שם יב ע״א; טז ע״ב] כמי שהתקבל לרבנות פראג), ואולי אחרי 1763 (׳חתן הרופא מומחה׳ שבכתב היד [יד ע״ב] כבר הפך ל׳מו״ה מרדכי אב״ד דק״ק זאלקווי׳ [חידוש הרז״ה, יד ע״ב]. על פי י״נ גלבר, תולדות יהודי ז׳ולקיב, בתוך ׳ספר ז׳ולקייב׳, ירושלים תשכ״ט, עמ׳ 78–77, כיהן ר׳ מרדכי הלפרין כאב״ד בזאלקווא בין 1763 ל 1772. מצד שני, ר׳ יעקב יוקל מכונה ׳נר״ו׳ [סט ע״א] והוא, על פי הידוע לנו, נפטר בשנת 1755). העריכה השלישית היא דפוס ז׳ולקווא תקל״א שלפנינו. היא שומרת על סדר הפרקים של העריכה השניה, ומנסחת מחדש, בקיצור גדול, את המהדורה השניה (את ׳ספר השיעורים׳ היא מקצרת בשליש; את התשובה בת קכג הסעיפים בדיני החדש היא מקצצת ביותר מחצי ארכה; ששת הסעיפים האחרונים של דיני ק״ש וערבית הורדו לגמרי). חלק קטן מהמקום ש׳התפנה׳ משמש להדפסת הגהות השולחן ערוך שנוספו. את זמן עריכתה יש לקבוע לקראת הדפוס בתקל״א (1771). למרות קיצורה הגדול, יש בעריכה שלישית זו גם הוספות מאוחרות ל׳עריכה שניה׳: סימן ח׳ בדיני קריאת שמע, וההתכתבות העוקבת אותו עם ר׳ הירש ר׳ מענדליש מטרנופול (מ ע״א) נוספו על הספר הקיים (׳והנה אני כתבתי בספרי...׳שם, מ ע״ב) והם נעדרים משתי העריכות המוקדמות יותר. השינויים בין המהדורות נוגעים הן לקיצור ולהוספה (כפי שתואר), אך לעיתים גם לעידון טענות עצמי, לצינזור ביקורות חיצוניות, ולטשטוש מימדי עריכה מסוימים. על אלה אעיר להלן, כפי הנצרך לדיון. דף ההסכמות המוצג בראש צילום כתב היד מאוחר לסיומו לפחות בכמה חודשים, ונכתב אחרי סיוון תקי״ד (1754). בשלוש המהדורות איני מחשיב את שלבי העיצוב של ה׳קונטרסים׳ (להלן, הערה 72) שמתוכם עובדה המהדורה הראשונה. כשאיני מציין אחרת אני מצטט מהוצאת ירושלים תרמ״ה.

18. והנה שמות פרקיו על פי סדרם בהוצאת תקל״א (1771): שיעור גריס לענין כתמים, שיעור פרוטה לענין קידושין, שעור ד׳ אמות, שיעור ב׳ שערות, פסק בענין נקובי הגולגולת ושיעור סלע ואיסר, שיעור עירוב ופרס וביצה וכותבת וגרוגרת וזית וחלה, שיעור בין השמשות, שיעור זמן מנחה וערבית וק״ש. לכל ׳שיעור׳ מוקדש דיון מפורט המחזיק בין סימן אחד (שיעור פרוטה) לשלושה עשר ׳סימנים׳ רחבי היקף (קריאת שמע ותפילה; בין השמשות).

19. להלן, הערות 72–78 והשווה לעיל, הערה 17.

20. ׳חברים׳ הוא הכינוי השגור בין חכמי הקלויז, כלשון הקדמתו הנזכרת של הנוב״י: ׳נתחברתי עם חברים \ יראי ה׳ הטהורים׳ (שו״ת נוב״י קמא, הקדמה), וכלשון הסכמתו לספר הקבלה ׳מפתח העולמות׳ משנת 1745: ׳חברים המקשיבים... דבית המדרש הקבוע לנו פה׳ (מפתח העולמות, ז׳ולקוה תק״ה, הסכמה). ׳חברים׳ הוא גם המונח השגור על פיו של רז״ה בספרו ובכתב היד, כמו למשל: ׳והראיתי הירושלמי הזה לפני החברים שבבית המדרש׳ (חידושי הרז״ה פב ע״ב).

21. ׳ואני והחברים שקלנו...׳ (שם ג ע״ב); תיאור מקביל שונה מעט בעמוד 4 בצילום כתב היד (לא ממוספר); ניסוי נוסף במשקלי זהב אחרים מתועד בחידושי השו״ע, ו ע״ב.

22. חידושי הרז״ה, לד ע״א–ע״ב, לז ע״א, נ ע״א ועוד. וראה גם שם, מח ע״ב ובמיוחד שם, לא ע״א: ׳ואת הרמב״ן אין להאשים כל כך, שהוא לא הביט השמיימה לראות...׳.

23. שם, יד ע״א, יט ע״א, ע ע״ב. וראה שם, כח ע״א– כט ע״א.

24. שם, עד ע״ב; וגם הדף הנספח לחידושי השו״ע, כד ע״א– ע״ב (׳החברים מצאו קושיה זו בספר הליכות עולם׳). ר׳ זאב מתאמץ להוכיח שם שר׳ אליעזר בן הורקנוס לא היה ׳שמותי׳, כמקובל, אלא דווקא מתלמידי בית הלל !

25. כמו בדיקת מבנה הגולגולת של אווזות ׳שאין נוצתן זקופות׳ (חידושי הרז״ה, יב ע״א); במקום אחר (שם, ב ע״א) הם מקבלים עדות על שיעור התורמוס שבארץ ישראל מול ה׳ערביס׳ שבפולין מ׳חכם שלמה בכ״ר ברכה׳, חכם ארץ ישראלי ששהה בברודי ככל הנראה כשליח ארץ ישראל. חקירות נוספות גם שם, יח ע״ב, כז ע״ב ועוד. וראה גם: ׳וגם אני בדקתי הי״ו חוטין בעוף...׳ (חידושי השו״ע, ז ע״א). ׳ואני שאלתי אנשים היודעים בטיב הארץ׳ (חידושי הרז״ה, ע ע״ב).

26. = ר׳ זאב הלוי, ככינויו הידוע של ר׳ זרחיה הלוי ׳בעל המאור׳ הפרובנסיאלי, בן המאה השתים–עשרה, שהיה ידוע בחדשנותו ובהשגותיו החריפות על הרי״ף מכח פרשנות חדשה ועצמאית לסוגיות התלמוד. ראה י״מ תא שמע, רבי זרחיה הלוי בעל המאור ובני חוגו, ירושלים תשנ״ג וביחוד שם, עמ׳ 95–93. הכינוי נדפס בראש כל אחד מהעמודים של הוצאת תקל״א: ׳חידושי הרז״ה׳ ובסופו: ׳סליק ספר השיעורים לרז״ה נר״ו׳ ובסוף חידושי השו״ע באותה המהדורה: ׳(סילק) [סליק] ספר רז״ה׳.

27. ספרו המאוחר יותר, על השולחן ערוך (לעיל, הערה 16), ממשיך את סגנונו האישי החריף. ׳דברי תימה׳ הוא הכותרת השגורה בפיו למאות שיטות בעלי ההלכה עליהם הוא משיג. אך מרחב התימרון האישי שלו נראה מצומצם הרבה יותר, כפי עצם הדפוס שקבע לעצמו באופי חיבורו זה: שוב אין הוא מנסה להעלות את ההלכה ישירות מהדיון בסוגיות הגמרא, אלא מעיר ומשיג על דברי נושאי הכלים ככותרתו (בדפוס תקל״א): ׳הגהות השו״ע והמ״א והט״ז והש״ך והמג״א בארבע שו״ע, ומה שיש עיון בדבריהם׳. בחיבור זה הוא ממעט להשיג על השו״ע עצמו, ומתרכז בעיקר בדיון מעמיק בנושאי הכלים ובהעדפת שיטת אחד מהם על פני האחרות. חריגות מקו זה ראה שם, ה ע״א (סימן תקי״ב); ו ע״א (׳שם סי׳ טז בט״ז׳); שם, סימן כג. יחס הזמנים בין החיבורים מוכח מההפניות החוזרות ׳ובספרי הארכתי׳ (שם, ג ע״א; יז ע״ב ועוד). על הנסיבות האפשריות של העידון הנזכר ראה בהמשך.

28. חידושי הרז״ה, טז ע״ב, יז ע״ב, נז ע״ב. ובדומה: ׳ובזה נהיר ובריר הך שמעתתא בלי שום גמגום ודוחק כלל׳ (שם, יג ע״ב), ובעוד מקומות רבים.

29. שם, מז ע״ב– נב ע״א. ר׳ זאב מבקש לפסוק על פי הוכחות מירושלמי ומזוהר חדש כשיטת גאוני בבל בחישוב זמני היום, כנגד שיטת רבנו תם שהייתה מקובלת באותה העת בכל רחבי אירופה. ראה ח״פ בניש, ספר הזמנים בהלכה, בני ברק תשנ״ו. בעניין זה הקדים ר׳ זאב את זמנו. עשרות שנים אחריו התפרסמו שיטותיהם של שני בני דורו הצעירים יותר: הגר״א ור׳ שניאור זלמן מלאדי, שדרשו להחמיר ולחשוש גם לשיטה הזו, וראה להלן, הערה 151.

30. שם, לא ע״ב– מג ע״ב.

31. שם, סח ע״א– ע״ב. קריאת שמע כותיקין נפסקה בשו״ע (או״ח, נח א) כ׳מצווה מן המובחר׳ וכ׳עיקר זמן קריאת שמע׳ (לשון הבית יוסף). לדברי ר׳ זאב מי שעושה כך, כלל אינו יוצא ידי חובה !

32. שם, נט ע״א– ס ע״ב.

33. שם, ס ע״א– ס ע״ב.

34. והנה כמה דוגמאות אופיניות לסגנונו המיוחד: ׳ודעת הרמב״ן והרשב״א והר״ן והמ״מ ותרומת הדשן והשו״ע שהיב׳ שעות מונין מע״ה עד צאה״כ...ודעת התוספות ר״ת לפי פירושינו [!] סבור שהי״ב שעות מונין מע״ה עד שקעה״ח... וכן מוכח מן הגמרא בבלי ירושלמי ומדברי הזוהר בראיות ברורות וכן נראה עיקר׳; ׳שדעת חז״ל הוא שמונין הי״ב שעות מע״ה עד שקיעה״ח... ולא כדעת לבוש וספר יריאים ומרדכי והאגודה והב״ח... ומהרי״ל.. והתוספות יו״ט... והפרי חדש... והרמב״ם... כבודם הגדול במקומם מונח... אבל דעת חכמינו ז״ל אינו כן כאשר הוכחנו בראיות ברורות׳ (שם, מח ע״א–נב ע״א). ובכתב היד: ׳והטור והשו״ע כתבו שיש להתענות בר״ח ניסן ובעשרה בו... על מיתת צדיקים... אמנם ליתא, אלא שהסופרים והמדפיסים סמכו אותן למגילת תענית. וכן הוכחתי בהוכחה מגולה דאסור להתענות בר״ח ניסן וכן ראוי להורות...׳ (כתב היד, קסח ע״ב); ׳והב״י בסי׳ רח השמיט סברת הרשב״א מלסבור בתוך הבאים בספרו, ואינו מביא אלא דעת הרא״ש כאילו אין חולק עליו, וכ״פ [וכן פסק] בשו״ע שם. ולענ״ד נראה לפסוק כדעת הגאונים והרשב״א... דסוגיית הגמרא הכי אזלא ומכרעה... וממנו אין לזוז׳ (כתב היד, קיב ע״ב); ׳והעושה כרש״י ז״ל [נגד רא״ש טור והשו״ע] לא הפסיד, שפירש״י עיקר, דסוגיית הגמרא הכי אזלא ומכרעא׳ (כתב היד, קיד ע״א).

35. לשונותיו אופיניות: ׳ומקום גדול הניחו לי מן השמים במקום הזה ודוק׳ (חידושי הרז״ה, ו ע״ב, ג ע״א, נד ע״א, נז ע״ב). וכן ׳אשר יאמר עליו כי הוא זה דבר חדש... אשר לא הערו בו פוסקים הראשונים והאחרונים׳ (שם, ה ע״א–ע״ב); ׳וכל מורי הוראה טועין בזה׳ (שם, ג ע״א); ׳ולפי זה יצא מכאן דין חדש...׳ (כתב היד, יד ע״ב. בדפוסים הושמט). ׳וכל הפוסקים ראשונים ואחרונים לא פירשו בזה׳ (שם, ג ע״א).

36. דף הפתיחה דהוי ומתפורר, ואולי יש לקרוא ׳עיר החכמים׳. השווה לדברי הנוב״י אליו: ׳הלא איתן מושבו בעיר מלאה חכמים וסופרים׳ (שו״ת נוב״י קמא, או״ח, לח).

37. הקדמת הספר, על פי כתב היד. בנוסח הדפוסים חסר.

38. ר׳ זאב פותח או מסיים כמעט כל פסקה בהצהרות מעין אלה: ׳וכבר סידרנו הדברים לפני גדולי החכמים ונענעו לי ראשם׳ (חידושי הרז״ה, יב ע״א); ׳וכבר הצעתי הדברים לפני החכמים וקילסוהו׳ (שם, ה ע״ב; נד ע״א); ׳וכבר הצעתי הדברים לפני החכמים הגדולים ונענעו לי ראשם והסכימה דעתם לדעתנו׳ (שם, נד ע״א) וכדומה, וראה בהערה הבאה.

39. נוסח הדפוסים נוטה לעיתים לאחד את הלשונות השונים, וכך הוא מטשטש את הליך הלימוד וה׳הצעה׳ הזה, את מקום התרחשותו, ואת החכמים המשתתפים בו. אופייני ההבדל בין נוסח הדפוס (שם, ה ע״ב): ׳וכבר הצעתי הדברים לפני החכמים וקלסוהו׳, לבין נוסח כתב היד המקביל: ׳וכבר הצעתי הדברים לפני הרבה חכמים שבקהילתינו יצ״ו וקלסוהו׳ (כתב היד, לח ע״ב). ובדומה: וכבר סדרנו הדברים לפני גדולי החכמים׳ (נוסח הדפוס, יב ע״א) ומולו: בפני כמה גדולים ובראשם הרב הגאון המפורסם מו״ה חיים כהן אב״ד דק״ק לבוב [!] וניענעו לי ראשם, והשם יצילנו משגיאות׳ (נוסח כתב היד, י ע״א). וכיוצא בו בהקדמת הספר: ׳לפני גדולי החכמים׳ בנוסח הדפוס, ולעומתו: ׳לפני החכמים הגדולים שבקהילתינו יצ״ו ק״ק בראד עיר החכמה ולפני שאר החכמים הגדולים׳ בכתב היד.

40. ראה למשל בכתב היד, פט ע״א, ובהסכמתו הנדפסת. ר׳ יעקב יוקל (1679–1755) כיהן כאב״ד ברודי מאז 1736 במקום ר׳ אלעזר רוקח. בשנת 1745 כבר לא שהה בברודי, וכיהן ברבנות גלוגא. ראה עליו מ׳ וונדר (לעיל, הערה 40): ספר עזר לחקר יוחסין: תולדות חייהם ושלשלת יחוסם של יותר מאלף אבות משפחתנו ... מימי קדם עד אבינו ... מוהר״ר ישראל אריה מרגליות, ירושלים תשנ״ג, עמ׳ 546–547.

41. הוא ואחיו (בהערה הבאה) הם ׳בני הרב׳ הנזכרים יחד עם הנוב״י אגב תשובת החדש בדף סט ע״א. ר׳ יצחק הורוויץ [המבורגר] (1767–1714) הוא מהידועים שבחכמי הקלויז. אשתו הראשונה היתה בתו של יעקב באב״ד, מייסד הקלויז, והוא עצמו ישב בו (ואולי זמן מה בראשו) בשנות השלושים. בסוף שנות הארבעים כבר כיהן כאב״ד בכמה קהילות, משנת 1760 כיהן כאב״ד ברודי ומשנת 1765 כאב״ד אה״ו. ראה גלבר (לעיל, הערה 6), עמ׳ 58–54; השל (לעיל, הערה 8), עמ׳ 160–165; ריינר (לעיל, הערה 6), עמ׳ 312 הערה 61; וונדר (לעיל, הערה 40), עמ׳ 545–542. על יחסיו עם הנוב״י, קרוב משפחתו וידידו מימי הקלויז ראה י׳ רפאל, ׳לפרשת היחסים בין רבי יחזקאל הלוי לנדא ורבי יצחק הלוי איש הורוויץ׳, ש׳ ישראלי, נ׳ לאם וי׳ רפאל (עורכים), ספר יובל לכבוד מורנו הגאון רבי יוסף דוב הלוי סולובייצ׳יק, ירושלים תשמ״ד, עמ׳ תתשמח–תתשנב.

42. ר׳ מנחם מאניש הורוויץ (נפטר 1765) כיהן (לפחות מאז 1744) כאב״ד זמיגרוד, ואחר כך כראב״ד בלבוב. על שהותו בברודי ראה גלבר (לעיל, הערה 6), עמ׳ 62. ר׳ מאניש היה גיסו של הנוב״י, והתכתב גם עם ר׳ מאיר מרגליות (שבהערה הבאה). וראה וונדר (לעיל, הערה 40), עמ׳ 546.

על הדומיננטיות של היסוד המשפחתי בקלויז המזרח אירופאי ראה ריינר (לעיל, הערה 6), עמ׳ 308, 310. עניין זה ממשיך גם אל הדור הבא. אין פלא שיעקבקע, בנו הגדול של הנוב״י, שהה בשנות השמונים בקלויז לצידו של שמואל, בנו של ר׳ חיים צאנזר. כבר בשנות השישים שהה שם גם ר׳ משה, בנו של ר׳ הלל אוסטרר.

43. ר׳ מאיר מרגליות (1700?– 1790), ידידו-תלמידו של הבעש״ט ומחבר ספר התשובות הידוע ׳מאיר נתיבים׳. ר׳ מאיר שימש כרב הגליל של לבוב, בו נכללה גם ברודי, בין תק״ד (1744) לבין תקל״ו (1776), ועל פי רוב היה מושבו בברודי (וונדר [לעיל, הערה 40], עמ׳ 26–23). ישיבתו בקלויז בברודי בשנות השלושים והארבעים, גם קודם לרבנותו זו, מתועדת בבירור בהסכמה המשותפת שעליה הוא חתום יחד עם הנוב״י באדר ראשון תק״ה (1745) על ספרו של חבר אחר בקלויז, ר׳ משה אוסטרר: ׳זה האיש משה אשר ישב איתנו בבית מדרשנו כמה שנים...׳ (ערוגת הבושם, ז׳ולקווא תק״ה, הסכמה). היכרותו האישית עם רז״ה מפורשת בהסכמתו לספרו – חידושי רז״ה: ׳ידעתיו כי הוא בקי לפלפל...׳ על המשכה המצונזר של הסכמה זו ראה להלן, הערות 113, 126. עדות נוספת להיכרותו הקרובה עם רז״ה מצאתי בספרו יכין ובועז, לונדון תשט״ו, כח ע״ב: ׳כבר הזהיר גדול אחד...׳ והם הם הדברים המפורשים בחידושי רז״ה לשו״ע, ב ע״ב לסימן קכד. באופן טיפוסי, ר׳ מאיר הוא גם ׳מוסר השמועה׳ של דברי הבעש״ט על חכמי ברודי: ׳שאמר [הבעש״ט] שראה שכינה שורה על הקלויז׳ (א״ח רובינשטיין, שבחי הבעש״ט, ירושלים תשנ״ב , עמ׳ 246).

44. ר׳ שאול לוונשטאם (1790–1717) שימש כאב״ד בלאקאטש, דובנא, ומתקט״ו (1755) באמסטרדם. ראה עליו בהקדמת ספרו בנין אריאל, מהדורת בני ברק תשנ״ז, עמ׳ נו–עב. היכרותו הקרובה עם רז״ה מתבארת בנוסח הסכמתו בכתב היד (לעיל, הערה).

45. הוא ׳ר׳ מרדכי חתן רופא מומחה דק״ק אוסטראה׳ (כתב היד, יד ע״ב, לט ע״ב) שבמהדורות הדפוס כבר ׳הוכתר׳ כאב״ד ז׳ולקווא (חידושי הרז״ה, יד ע״ב, לעיל, הערה 17. אך ראה שם, ו ע״ב). ר׳ אברהם מרדכי בן ישראל היילפרין (1695–1781) כיהן כאב״ד בז׳ולקייב בערך בשנים 1772–1763, ואחר כך שב לקלויז בברודי, שם גם נפטר בתמוז תקמ״א (1781). ראה עליו גלבר (לעיל, הערה 6), עמ׳ 77–76; י״נ גלבר, ׳תולדות יהודי ז׳ולקיב׳, בתוך ספר ז׳ולקייב, ירושלים תשכ״ט, עמ׳ 78–77; מ׳ וונדר, מאורי גליציה: אנציקלופדיה לחכמי גליציה, ששה כרכים, ירושלים תשל״ח–תשס״ה, ח״ב, עמ׳ 573. יתכן שתפקיד הרבנות של ר' מרדכי הוא שהביא את ידידו רז״ה למשרת מגיד המישרים בז׳ולקווא בשנות השבעים.

46. ר׳ נתן נטע בן ר׳ אריה ליב כיהן כאב״ד ברודי בין 1744 לבין 1756 לערך. הסכמתו ל׳חידושי הרז״ה׳ ניתנה בט׳ שבט תקי״ד (1744). היא מתועדת בכתב היד אך נשמטה לגמרי ממהדורות הדפוס. בהסכמה הוא מתיחס אל רז״ה: ׳מתושבי קהילתנו יצ״ו ביודעו ומכירו קאמינא׳. ראה עליו גלבר (לעיל, הערה 6), עמ׳ 57–56; ולהלן, הערות 55, 58.

47. ר׳ יעקב בן ר׳ יצחק לנדא (1705?–1777) שימש כאב״ד טרנופול בשנות החמישים של המאה. ר׳ יעקב הוא בן דוד ראשון של הנוב״י (ראה Gershon David Hundert, The Jews in a Polish Private Town: the Case of Opatów in the Eighteenth Century [Baltimore: Johns Hopkins University Press, 1992], 119). בחידושי הרז״ה הוא מופיע כמי שחוקר בצוותא עם רז״ה את שיעור התורמוס הארץ ישראלי (ב ע״א, לעיל, הערה 25), ובפתח הספר מופיעה הסכמתו מסיוון תקי״ג (1753) שנחתמה בברודי, שעה שכבר שימש כאב״ד טרנופול. אפשרות קרובה היא שתלמיד–ידיד זה, שהפך למסכים, עמד אחר כך מאחרי הגעתו של רז״ה למשרת מגיד המישרים בטרנופול בראשית שנות השישים (וראה לעיל, הערה 45).

48. ר׳ חיים כהן רפפורט (1699–1771) אב״ד לבוב והגליל משנת ת״ק (1740) ואילך. ראה עליו וונדר (לעיל, הערה 40), עמ׳ 363–360; גלבר (לעיל, הערה 6), לפי מפתח השמות. קשריו עם רז״ה עולים מכתב היד (לעיל, הערה 39).

49. כמו ׳אחד קדוש מדבר... מו״ה חיים במו״ה גדליא׳ הנזכר בהערה על גבי כתב היד (כתב היד, לח ע״ב). הוא והערתו לא ׳שרדו׳ את הוצאות הדפוס, או ׳ר׳ הירש ר׳ מענדליש מק״ק טרנופול׳ שמכתב ׳הצעה׳ אליו וממנו נדפס במהדורת תקל״א (מא ע״א) ונשמט בתרל״ה (לעיל, הערה 17).

50. ׳אמר לי [ר׳ מרדכי הלפרין]... ואשתומם כשעה חדא – והשבתי תשובה ניצחת לדבריו׳ (חידושי הרז״ה, ו ע״ב); ׳ושאלתי דבר זה חכמים שלימים וכן רבים... לא מצאו מענה להשיב׳ (שם, נד ע״ב, ובדומה שם, ח ע״ב); ׳אחד קדוש מדבר׳ (בהערה הקודמת). סביר שר׳ מרדכי הנזכר הוא אחד מבני החבורה הקרובה של ר׳ זאב, ראה עליו לעיל, הערה 45. בשנת 1759 עוד ישב בקלויז, כמתבאר מההסכמה הקיבוצית לספר חובות הלבבות, אולסקניץ תקל״ד.

51. ׳וכן עשיתי מעשה בצירוף חכמים׳ (שם, י ע״א). במקרה ספציפי זה לא מדובר בשיטה מחודשת, אלא בהכרעה כמהרש״ל נגד הש״ך בפרט מסוים של דיני טריפות, דבר שאין בו לכאורה יסוד מהפכני של ממש. גם ׳בצירוף חכמים׳ מבליט מעט את אי עצמאותו בעניני הוראת הלכה מעשית.

52. השוואה בין ברודי ל׳סורבון׳ הצרפתי כבר הובעה על ידי מחבר נוצרי אנונימי בן הזמן. ראה גלבר (לעיל, הערה 6), עמ׳ 81.

53. על האינטנסיביות היתרה של חיי הקלויז בברודי העיד הנוב״י בנוסטלגיה כעבור שנים: ׳נתחברתי עם חברים \ יראי ה׳ הטהורים \ בנינו לנו מדרש \ מובדל מעדה ומופרש \ וששת ימי המעשה \ שם טמון ומכוסה... \ והאישה אשר עימדי \ לעזר ולא כנגדי \ זו היא זכותה \ שישבה גלמודה בביתה \ ואני בבי מדרשא \ כל ימי הששה׳. (שו״ת נוב״י קמא, הקדמה. הנוב״י חזר על התיאור הזה גם אגב הספדו על אשתו בשנת 1790 באהבת ציון, ברוקלין תשל״ד, ז). להיבדלות מן הקהילה (׳מובדל מעדה ומופרש׳) היו ביטויים תקנוניים: חיוב הלינה בקלויזים במשך ימות השבוע (׳ששת ימי המעשה׳), איסור היציאה ממנו, ואפילו הקצבת שעות השינה המותרות, היו חלק מן ה׳תקנון׳ המחייב בקלויזים .ראה ריינר (לעיל, הערה 6), עמ׳ 316–313.

54. באופן חריג הוא מזכיר את מנהג מקומו כשהוא תואם את הכרעתו שלו (חידושי רז״ה, נח ע״ב), ופעם אחת כשהוא מוקשה בעיניו (עוד ראיתי שערוריה... וה׳ הטוב יכפר בעד׳ שם, לט ע״א) מענין שבכתיבתו המוקדמת יותר, לפני ׳ספר השיעורים׳, הוא מגיב למצב עירו באכילת חדש ולשאלה אקטואלית בעניין מכירת החמץ (להלן, הערה 66).

55. בהסכמתו של ר׳ נתן נטע, אב״ד ברודי, שנשמטה לגמרי מן הדפוסים והיא בכתב היד. ובדומה גם בהסכמותיהם הנדפסות של ר׳ שאול מדובנא ור׳ מאיר מרגליות, כולם מכריו הוותיקים.

56. ר׳ שלמה לוריא (1510? –1573), מחבר הספר ׳ים של שלמה׳. מגמתו התלמודית והעצמאית קשורה למבנה הפרובוקטיווי של ספרו הנזכר, כספר פסק על פי סדר הסוגיות ותכנן, ומלשונותיו האופייניות כגון: ׳לכן לא אאמין לשום אחד מהמחברים יותר מחביריו... התלמוד הוא המכריע ראיות ברורות׳ (יש״ש חולין, הקדמה); ׳מה שכתב [מהרי״ק] שמי יכניס ראשו בין הרים גדולים... להכריע, וק״ו אנו יתמי דיתמי... בזה אינני מסכים עמו, כי בודאי יפתח בדורו כשמואל בדורו׳ (יש״ש, ב״ק פ״ב ה). וראה ש״א הורודצקי, לתולדות הרבנות, ורשה תרע״ד, עמ׳ 138–131.

57. הערצת המהרש״ל ניכרת בציטוט העקבי ובדיון השיטתי והמפורט בשיטות ההלכה שלו, החוזרות שוב ושוב ביצירותיו השונות של רז״ה. התבטאות סגנונית מעין זו אופיינית להן: ׳שהרש״ל חרה אפו על הרמ״א שכתב באיגרת שלום משולם בוי״ו ואם דקדק כך באיגרת שלום שם אחרים ק״ו [=קל וחומר] בגופי תורה של עצמו...׳ (חידושי הרז״ה, יא ע״א). על צדדים נוספים של הערצה זו, תכניים וצורניים, ראה לעיל, הערה 17 ולהלן, הערה 73, ובדומה גם לעיל, הערה 51. על הזיקה העמוקה בין הנוב״י ליצירת מהרש״ל ראה מ׳ כהנא, מפראג לפרשבורג—כתיבה הלכתית בעולם משתנה, מה״נודע ביהודה״ אל ה״חת״ם סופר״, 1730–1839, עבודת דוקטור, האוניברסיטה העברית בירושלים תש״ע, עמ׳ 17 הערה 23; עמ׳ 110–111, ובהערות שם.

58. את ר׳ אלעזר רוקח הוא מכנה ׳מורי ורבי׳ (דרישת הזאב, סא ע״א). אחריו ר׳ יעקב יוקל, אחריו ר׳ נתן נטע, ובסוף בנו של ר׳ יוקל– ר׳ יצחק המבורגר (לעיל, הערות 40, 41, 46 בהתאמה).

59. תודעה קיבוצית זו ניכרת בנוסח ההסכמות שמעניק ׳המוסד׳, שאינן חתומות על ידי חכם מסכים בודד, כדרך הסכמות הרבנים, אלא בידי סוללת ׳יושבים׳ ארוכה, או לחילופין, על ידי שני נציגים מובחרים דוגמת הנוב״י ור׳ חיים צאנזר. ראה: ׳ראש חכמי הקלויז עם שמונה נסיכי אדם... חכמי תעודה דקלויז׳ (נפש דוד, לבוב תק״ן); ׳יושבי ד׳ אמות של הלכה קלוז רבתא׳ (וחרב פיפיות, לבוב תקמ״ו). וכדומה. וכפי שניכר גם מבקשת הנוב״י עצמו, בתקופת יאמפולי (׳ויסכימו עוד מופלגי הקלויז, באופן ששבעה לומדים [!] יסכימו בהיתר׳ [שו״ת נוב״י קמא, יו״ד, מו]). וכדברי ריינר: ׳סמכותו של הקלויז לא נשענה על יוקרתו האישית של חכם בודד... אלא על יוקרתה הקיבוצית של החבורה׳ (ריינר, שם, עמ׳ 322).

60. כך אני למד מהקדמתו של רז״ה לקונטרס בדיני חדש: ׳צריך אנו למודעי שבכל מקום שנזכר בתשובה זו ״ויש מי שאומר״ או ״יש מי שרצה לומר״, המה יצאו מפי אחי הגדול... מהור״ר חיים הלוי זלה״ה׳ (שם, סט ע״ב). ההשגה הבאה מוכתרת ב׳יש מי שרצה לומר׳, וגם אותה יש לשייך לר׳ חיים הנ״ל. בכתב היד (דף א ע״א) מוזכר ר׳ חיים בכינוי ׳נר״ו׳ ובדפוס תרמ״ה כבר נקרא בברכת החיים, מכאן שנפטר באזור 1755 (ראה לעיל, הערה 17). מן הדפוס ה׳רשמי׳ של תקל״א נשמטה פסקת ההקדמה, וזהות המשיג אינה ניתנת לגילוי ללא כתב היד.

61. שם, עג ע״א: ׳וכבר קדמוני הקדושים אשר בארץ המה שהאחרון סותר דברי ראשון אע״פ שקטנו של הראשון עבה ממתני האחרון׳. בהפנייתו ל׳קדושים אשר בארץ המה׳ נאחז רז״ה באמצע המאה השמונה–עשרה במסורת הפולנית הקדומה, המתועדת במאה השש–עשרה, אודות תקפותו האין–סופית של ׳הלכתא כבתראי׳. ראה י״י יובל, ׳ראשונים ואחרונים, ANTIQUI ET MODERNI (תודעת זמן ותודעה עצמית באשכנז)׳, ציון נז, ד (תשנ״ב) עמ׳ 369–394; י״מ תא–שמע, ׳״הלכתא כבתראי״; בחינות היסטוריות של כלל משפטי׳, שנתון המשפט העברי ו–ז (תשל״ט–תש״מ), עמ׳ 405–423.

62. שם, עא ע״א. והשווה לדברי ידידו לקלויז, הנוב״י: ׳...צריכין אנו להחמיר בתרווייהו. וכמה דברים אנו עושים ככסיל בחושך להחמיר תרי חומרי מספיקא דדינא׳ (שו״ת נוב״י קמא, או״ח, יד). אך השווה שם, או״ח, כא (׳אי אפשר לן למיעבד תרי חומרי דסתרי׳); אה״ע, ו; תנינא, יו״ד, יב ועוד, והשווה לשיח שבשו״ת שיבת ציון, מו, עט.

63. כתב היד, דף ההסכמות, הסכמת ר׳ מאיר מרגליות.

64. על השמטות מחבר דומות—מהסכמת הנוב״י ומציטוט מכתביו ראה להלן, הערות 113, 126. ההכרות הקרובה של ה׳מסכימים׳ עם המחבר גרמה לכך שגם הסכמות אחרות יביעו, גם אם בעידון מסוים, את החשש המסוים שהטיל ה׳זאב׳ על סביבתו הקרובה. ראה גם להלן, הערה 119. באופן כללי יותר, השוואת כתב היד עם המהדורה הנדפסת מלמדת על ניסיון הפחתה ברור בהדי הפולמוס שסבבו את המחבר, ומצד שני, רז״ה גם מעדן מעט את הרטוריקה שלו, שגם היא לא היתה תמיד ׳רכה׳ במיוחד. ראה למשל בכתב היד, דף יב ע״ב: ׳והשבתי עליו׳. על מילת ׳עליו׳ נעשה קו ובמקומה נכתב ׳לו׳, וכן נדפס בחידושי הרז״ה, פב ע״א.

65. בית פרץ, ז׳ולקווא תקי״ט, הקדמה, לעיל, הערה 9.

66. חידושי הרז״ה, סט ע״א. מדובר בתשובה בעניין היתר ה׳חדש׳, הכוללת יציאה גלויה נגד חלק מחכמי העיר. אגב, תיעוד הפולמוס הזה, בתוך חוג חכמי הקלויז, בשנות השלושים של המאה, מעניק מושב ריאלי לאוסף המסורות הידועות אודות הבעת דעתו של הבעש״ט בנושא זה.

67. עליהם ראה לעיל, הערות 41, 42.

68. הנוב״י העיד על עצמו שעד שנתו העשרים וארבע (היא שנת 1737), כשש שנים אחרי תחילת לימודו בקלויז, לא החל לכתוב תשובות בהלכה. פרק זמן כזה של שנות חניכה מתועד גם במקומות אחרים. אם כן, בשנת תצ״ד (1733–1734) עומד הנוב״י בשנת חניכותו השניה בקלויז, וסביר שגם רעיו עומדים בשלב זה. כתיבת פסק ה׳חדש׳ המעט פרובוקטיווי על ידי רז״ה משקפת את מעמדו כ׳חבר מן השורה׳, כפי שמסתבר גם מגילו בעת הזו. על דפוסי החניכה בקלויז ראה ריינר (לעיל, הערה 6), עמ׳ 319–320.

69. חידושי הרז״ה, כו ע״ב. ובדברי הנוב״י: ׳ואהבת עולם אהבתיו׳ (שם, יז ע״א).

70. אע״פ שמסלול ההתפתחות שלהם בתוך הקלויז, על פי אופיים, היה שונה למדי: בשלב מסוים החל הנוב״י לשמש כאב״ד של אחד מארבעת הרכבי הדיינים בבית הדין של ברודי. (ראה שו״ת נוב״י, הקדמה, ׳דברי ידידות׳). ה׳סידור׳ הזה איפשר לחכמי בית הדין להמשיך ולשמור על רצף הלימוד בקלויז בשלושה שבועות מתוך ארבעה בחודש. לא ידוע לנו על מינוי של רז״ה להרכב שכזה. בזיקה ברורה למעמדו זה התחיל הנוב״י להידרש גם לכתיבת תשובות לשואלים (ראה למשל שו״ת נוב״י קמא, אה״ע, כט שם נדרש הנוב״י, בעודו ׳צעיר שבתלמידים׳ [כלשונו] להתיר עגונה מנמירוב, אותו הביא הרב המקומי לעיונו בימי היריד בברודי) אחת מהשאלות הללו (שם, עב–עג) גם מסבכת אותו ככל הנראה בשערוריה מקומית (ראה השל [לעיל, הערה 8], עמ׳ 52–56 והשווה וונדר [לעיל, הערה 40], עמ׳ 546). רז״ה אינו שותף בהתרחשויות מסוג זה.

71. על התאריך המדויק השווה שו״ת נוב״י, הקדמה, ׳דברי ידידות׳; מול י״א קמלהאר, מופת הדור, מונקטש תרס״ג, דף ד ע״א.

72. כפי שיעיד הנוב״י בהסכמתו: ׳קצתן שמעתי מפיו וקצתן ראיתי בקונטרסין׳

73. ראה חידושי הרז״ה, ז ע״א, יב ע״א. גם בעניין זה מהווה כתיבת הרז״ה חיקוי לטרמינולוגיה של המהרש״ל הנערץ עליו. בדפוסי ה׳ים של שלמה׳ הראשונים מחולקים דבריו ל׳דין׳ (מתומצת) ול׳פסק׳ (דיון והוכחה). אפילו ׳צורת הדף׳ של חידושי הרז״ה, הן בכתב היד והן בדפוס, שמרה על דמיון קרוב לדפוסים הנזכרים של ספרי המהרש״ל.

74. ראה שם יב ע״א; טז ע״ב; כט ע״א; פב ע״ב, ולהלן. וכדברי הנוב״י: ׳קצתן שמעתי מפיו וקצתן ראיתי בקונטרסין׳ (חידושי הרז״ה, הסכמה). ר׳ חיים, אחיו הגדול של רז״ה, ישב עימם בקלויז ברודי, עבר לאוסטראה והתקבל למגיד ברובנה. גם הוא קיים קשר למדני עם הנוב״י בתקופת יאמפולי שלו. ראה צל״ח, פסחים, ה ע״ב; וונדר (לעיל, הערה 14), עמ׳ 63.

75. כך אני מסיק מצורת סידורם הכרונולוגית של הסימנים בכתב היד, ולפיה קדם ׳פסק נקובי הגולגולת׳, שנשלח ליאמפולי, ל׳תשובת מכירת החמץ׳, בה מדובר. אך אין לשלול את האפשרות ששאלת החמץ, שאינה חלק אורגני מ׳ספר השיעורים׳, התרחשה עוד לפני 1745, ואז לשון ׳וכשנרצו הדברים לפני הרב הגדול המפורסם... שאלני ותמה עלי...׳ (שם, פב ע״ב) אינה כרוכה בנסיעה ליאמפולי, אלא מתרחשת בשעה ששניהם עוד שוהים בקלויז. הדיון ב׳בין השמשות׳ ודאי מתרחש ביאמפולי. השווה הסכמת הנוב״י (׳ובפרט אשר חידש... בין השמשות׳... וכו׳) ללשון רז״ה (שם, כט ע״א). באופן תיאורטי יש לשקול גם את האפשרות שהנוב״י שהה תקופות ארוכות בברודי גם בתקופת רבנותו ביאמפולי, ושם התרחשו דיונים ביניהם.

76. שם, כט ע״א. גם הנוב״י בהסכמתו מזכיר את החוויה המשותפת האינטנסיבית הזו: ׳ובפרט... לברר זמן בין השמשות, ביקש ממני להעביר עין עיוני עליו... לא השיבותיו ריקם׳.

77. ׳העיד שבדק כמו שישים אווזות שאין נוצתן זקופות... ובכולן מצא נקובי הגולגולת׳ (שם, יב ע״א). והשווה לתיעוד המקביל בשו״ת נוב״י קמא, יו״ד, ה. פגישת דיון נוספת בין רז״ה והנוב״י בתקופה המדוברת מתועדת בכתיבת הנוב״י אגב ׳יום השוק׳ בו הגיע לבקר בברודי (שו״ת נוב״י קמא, או״ח, סוף סימן לז).

78. כך כבר בשנות הארבעים. ראה למשל מינויו ל׳גבאי הכוללים דד״א [ד׳ ארצות] פולין ומחכמי נשיאי א״י׳ (י׳ ברטל, י׳ הלפרין, ש׳ אטינגר, פנקס ועד ארבע ארצות, ירושלים תש״ן, תרסה, מתוך פנקס הקהל בלאנצהוט), או הזכרתו הפשוטה באיגרת הממוענת לבעש״ט (י׳ ברנאי, איגרות חסידים מארץ ישראל—מן המחצית השנייה של המאה הי״ח ומראשית המאה הי״ט, ירושלים תש״ם, עמ׳ 42).

79. ׳והרבה להשיג עלי עד כ״ג השגות ובעזרת השם יתברך השבתי לו תשובות נוצחת [!] על כל אחת ואחת, ולא העליתים על הדפוס מחמת חסרון כיס, רק אכתוב מה שעוררני על ידי השגותיו עוד בכמה ראיות ברורות לחזק יסוד בניני׳ (חידושי הרז״ה, יז ע״א).

80. בכתב היד של הגירסא השניה כבר שלט הקיצור, אך דווקא בנקודה זו היתה בידי המוציא לאור הארץ ישראלי התכתובת מהמהדורה הראשונה, ולמזלנו הוא שיבץ אותה ׳על גבי׳ הנוסח המקוצר (שם, יז ע״א: ׳וזה מצאתי בכתיבת ידו׳).

81. שו״ת נוב״י קמא, או״ח, לז–לח.

82. שו״ת נוב״י, שם; רז״ה, שם.

83. פרפרזה על דברי הגמרא: בבלי, חגיגה ג ע״ב.

84. הרמיזה היא סוג של פרפרזה מהופכת על דברי הרמב״ן הידועים בפתיחת השגותיו על ספר המצוות לרמב״ם: ׳והנני עם חשקי וחפצי להיות לראשונים תלמיד, לקיים דבריהם ולהעמיד... לא אהיה להם חמור נושא ספרים תמיד... אשפוט למראה עיני. ובהלכה ברורה לא אשא פנים בתורה. כי ה׳ יתן חכמה בכל הזמנים ובכל הימים...׳.

85. ׳בנימין זאב יטרף בבקר יאכל עד ולערב יחלק שלל׳ (בראשית, מט יז). על פי פסוק זה נוצר צירוף השמות הרגיל בנימין זאב.

86. מכאן עד ו׳בית דינו׳ חסר בהעתקה שבמהדורה הנדפסת של ׳חידושי הרז״ה׳.

87. כוונתו למשנה במסכת בכורות העוסקת בכהן שנוטל שכר עבור עבודות הכרוכות בטהרת הטמאים: ׳הנוטל שכר... להזות ולקדש מימיו מי מערה ואפרו אפר מקלה׳ (משנה בכורות, ד ו. דהיינו: אפר החטאת והמים שנמזגים לתוכו לצורך הזאה על הטמא, הם כאפר שנשרף סתם בתנור וכמי שתיה רגילים, ואינם יכולים לעשות את פעולתם !).

88. על פי ירמיה, ב יג.

89. כוונתו לברייתא במסכת יומא, פ ע״א: ׳תניא נמי הכי: שיעורין של עונשין הלכה למשה מסיני, אחרים אומרים: בית דינו של יעבץ תיקנום׳.

90. בדיון התלמודי בו מובאת הברייתא שבהערה הקודמת. ה׳חשש׳ במקור אינו שלילי. העוקץ בדברי הנוב״י טמון ברמז החשיבות היתרה של רז״ה בעיני עצמו, כאילו הוא שווה משקל לבית הדין של הסנהדרין.

91. שו״ת נוב״י, שם; רז״ה, שם.

92. על היחסים בין קהילה פרשנות וטקסט בהקשר היהודי ראה Moshe Halbertal, People of the Book: Canon, Meaning, and Authority (Cambridge, MA: Harvard University Press, 1997). על ידע פתוח וסגור בהקשר הקבלי ראה למשל הנ״ל, סתר וגילוי: הסוד וגבולותיו במסורת היהודית בימי הביניים, א׳ ריינר, י׳ תא שמע, ג׳ עפרת (עורכים), יריעות ב , ירושלים תשס״א, עמ׳ 57–69.

93. כוונתו להוצאת שמן של גויים מרשימת הדברים שנאסרו ב׳גזירת י׳׳ח דבר׳ הקדומה. ראה בבלי, עבודה זרה לז ע״ב.

94. כך ברז״ה, ונשמט בנוב״י.

95. ׳זקן ממרה׳ הוא הביטוי הרבני לתלמיד חכם סוטה שמורה נגד דברי בית הדין המוסמך, ועונשו חמור מאוד. ראה למשל רמב״ם, משנה תורה, הלכות ממרים, פ״ב.

96. על המאפיינים התלמודיים-טקסטואליים יוצאי הדופן של פסיקת הנוב״י עצמו ראה להלן, הערה 108 ואילך.

97. שו״ת נוב״י, שם; חידושי הרז״ה, שם.

98. שם.

99. רז״ה פותח את מכתבו בשיר מחורז נגדי: ׳אקוץ בתוכחתו ולא אמאס מוסרות \... אך סהדי במרומים שלא באתי לדון ולהורות \ כי אם כדן לפניו בקרקע בפלפול ובסברות \ כתלמיד לרב למו שואל שאלות \ יאמרו זאב שוחק ובן ר׳ יהודה [כינוי לר׳ יחזקאל, ששם אביו יהודה] כועס תורה מה תהא עליה...׳ (חידושי הרז״ה, יט ע״א).

100. שם.

101. שם, כו ע״ב.

102. שמות כג, ב. הטישטוש האימננטי ב׳חוקי המשחק׳ קשור לאי קיומו של מבנה היררכי מוגדר וכולל שיבהיר את מדרג הסמכויות בין חכמים שונים בהלכה. עניין זה מנוגד להגיון הבסיסי של מערכות משפט רגילות, כמו ההיררכיה הכנסייתית, הפוליטית וכדומה. לעניין זה משמעויות רבות שאין כאן המקום לפרטן. וראה למשל מ׳ כהנא, ׳מקורות הידע ותמורות הזמן: צוואת ר׳ יהודה החסיד בעת החדשה׳, חיים קרייסל, בועז הוס, אורי ארליך (עורכים), סמכות רוחנית – מאבקים על כוח תרבותי בהגות היהודית, באר שבע תש״ע, עמ׳ 223–262. דברי ר׳ זאב, עכ״פ, אינם לגמרי ברורים: האם הוא נחשב במנין רוב החכמים הנחוץ כדי ׳להטות׳, או שהוא אינו כלל ב׳מגרש׳ הפוסקים, ועליו לקבל הסכמה של רב מכהן ?

103. שם, יז ע״א.

104. שם. וכן הוא בעריכה השלישית.

105. עניין זה מנוסח באופן ברור ומפורש בהקדמת הספר המדובר, אותה כתב הנוב״י באותה העת ממש. ראה שו״ת נוב״י קמא, הקדמת המחבר.

106. שו״ת נוב״י קמא, או״ח, לז.

107. כך מקפיד הנוב״י לתאר אותו בסימנים לז– לח של שו״ת נוב״י, שם. ההדגשה הרטורית הזו מבליטה לקוראים את מעמדו הנחות של רז״ה כחסר מעמד רבני.

108. זה הוא נושאו של החלק הראשון בעבודת הדוקטורט שלי. ראה כהנא (לעיל, הערה 57), עמ׳ 14–166, וראה להלן. חלקה השני של העבודה הנזכרת מתאר, בין השאר, את תגובתו המעמיקה של החת״ם סופר (1762––1839) לאיום המטריד הזה על מסורת ההלכה, המשוקע בלב ספרות ההלכה הנערצת.

109. כהנא, שם, פרקים 1,2,4,6,15,26,29. סדר הפרקים עתיד להישמר גם במהדורת הספר שיצא לאור במרכז שלמן שז״ר.

110. שו״ת נוב״י קמא, הקדמת המחבר. לניתוח ביקורתי של הטקסט הזה ראה כהנא, שם, פרק 8.

111. מוטיבים ׳חינוכיים׳ דומים מופיעים בספר התשובות הזה גם בתוכחתו של הנוב״י לר׳ משה מרויזניץ. ראה שו״ת נוב״י קמא, אה״ע, יג. על שכבת המסרים הפדגוגית של ספר ההלכה הנזכר הזה ראה כהנא, שם, עמ׳ 102 הערה 94; עמ׳ 191 הערה 47.

112. כפי שיתברר (להלן, עמ׳ 25: ׳עדיין לא ראיתי׳) הנוב״י ידע על יציאת הספר לאור, אך הספר עצמו עוד לא היה בידו באותה השעה.

113. בכתב היד: ׳ואם בקצת דברים הוכחתיו על שחולק על דברי הקדמונים בלי ראיה מפורשת... וכל מי שיראה בספרו אם יש בידו להכריע מה טוב ואם לאו לא יסור מדברי הקדמונים׳. בדפוס הושמטו המילים המודגשות וכך רוכך המשפט מאוד. חשובה במיוחד השמטת המילה ׳הוכחתיו׳, שעולה בקנה אחד עם השמטת קונטרס התוכחה עצמו מגוף הספר ! (לעיל, הערה 79). הן מעשה הטשטוש והן מגמתו הספציפית, סביב אישיותו המוערכת של הנוב״י ברורים כאן למדי. בקשת רז״ה לשימוש ביוקרת הנוב״י ניכרת גם בתמורות קטנות: בכתב היד הראשון מתואר הנוב״י כ׳אב״ד יאמפאלי׳ (כתב היד, יב ע״א, טז ע״ב. כפי שאכן היה אז), ואילו בנוסח המהדורה השניה (דפוס תרמ״ה): ׳אשר נתקבל לאב״ד בק״ק פראג יצ״ו׳.

114. דומני שיש לזהותו עם ר׳ גרשון בן יהודה יאמפולר-מגיד מישרים בברודי, שנפטר שם בשנת 1804 (הוא מוזכר אצל גלבר [לעיל, הערה 6], עמ׳ 69). על פי שמו יתכן שמוצאו מיאמפולי, ושם היה לימודו אצל הנוב״י, וכך יש לדייק מכינויו בפיו ׳תלמידי הותיק׳. אם כך, הרי שבשנות השמונים, סמוך למכתב השאלה המדובר, עבר לברודי, ו׳נתחבר׳ (כלשון הנוב״י כאן) עם יושבי הקלויז. את ר׳ גרשון מצאתי חתום כ׳מסכים׳ עם חכמי ברודי בשנת 1787 (אהל רחל, שקלוב תק״ן, הסכמת הקלויז). לפי צורת החתימה נראה שבשנה הזו עוד לא שימש כמגיד.

115. השאלה דנה במקרה הקיצוני בו ראתה האישה דם באמצע תשמיש, והיא ובעלה פנו לבית הדין בשאלה האם הם מחויבים כפרה. חובת הכפרה העקרונית במקרה כזה מפורשת בדברי הרמ״א: רמ״א לשו״ע, יו״ד, קפה ד.

116. חידושי הרז״ה לשו״ע, טו ע״ב. רז״ה השיג שם על פסק הרמ״א מתוך סוגיית הגמרא בסגנונו המוכר: ׳והוא תימה... על כן נלענ״ד שאין לפסק זה ידים כלל, אלא העיקר הוא...׳.

117. השווה לעיל, ליד הערה 51.

118. שאלות מברודי אינן שכיחות בספר הנוב״י. הפעמים המועטות בהן נדרשים אליו ידידיו הרחוקים מהוות פרשות מעניינות לעצמן. ראה למשל שו״ת נוב״י קמא, יו״ד, מה–מו.

119. השווה גם להסכמת ר׳ צבי הירש מייזליש ל׳חידושי הרז״ה׳: ׳ואדמי לן כפרשן מדרש לפירושים ללבן ולברר...׳ זו פרפרזה מחוכמת למשנה בחגיגה (משנה, חגיגה ב ז) על ׳מדרס לפרושים׳. הכותב רומז על חסידותו ועל פירושיו המורכבים ויוצאי הדופן של רז״ה (מדרש– מדרס גם על פי ההמשך ׳ודרישת הזאב בדקות היטב׳ הרומז גם ל׳דריסתו׳ רבת העצמה והמאיימת).

120. כוונתו אל ה׳מוסר ללומדים׳, בו דננו לעיל.

121. שו״ת נוב״י תנינא, יו״ד, צו.

122. שו״ת נוב״י, שם.

123. שו״ת נוב״י קמא, או״ח, לז; חידושי רז״ה, דף יז ע״ב, לעיל, עמ׳ 17.

124. על תבנית הידע הפתוח ועל האיומים שהיא נושאת בעקבה ראה למשל ע׳ פונקנשטיין וע׳ שטיינזלץ, הסוציולוגיה של הבערות, תל אביב תשמ״ח; ובאופן אחר סביב ה 'Sola Scriptura' הפרוטסטנטי. ראה למשל Karen Armstrong, The Bible: a Biography, (New York: Grove Press, 2008), 155–182. ובדיון הפולמוסי הרחב שבספרו של Keith A. Mathison, The Shape of Sola Scriptura (Moscow, ID: Canon Press, 2001).

125. תבניות שכאלה נסקרו במאמרו של ש״ז הבלין, ׳על ה״חתימה הספרותית״ כיסוד החלוקה לתקופות בהלכה׳, מחקרים בספרות התלמודית, יום עיון לרגל מלאת שמונים שנה לשאול ליברמן, ירושלים תשמ״ג, עמ׳ 148–192. וראה גם יובל (לעיל, הערה 61).

126. והשווה לדבריו בתכתובתו עם רז״ה: ׳וכבר אמורה בדורות שלפנינו שאי אפשר לחלוק על גאון כ״א [כי אם] בראיה ברורה מן התלמוד וזה אינו באפשר׳ (שו״ת נוב״י קמא, או״ח, לז). ומצד שני בהסכמתו לספרו: ׳ואם בקצת דברים הוכחתיו על שחולק על דברי הקדמונים בלי ראיה מפורשת... וכל מי שיראה בספרו אם יש בידו להכריע מה טוב [!] ואם לאו לא יסור מדברי הקדמונים...׳ (חידושי הרז״ה, כתב היד, הסכמת הנוב״י). המתיחות בין סמכות הטקסט וההכרעה האישית לבין סמכות המסורת חורזת את הטקסטים הללו, ופתרונה אינו לגמרי אחיד.

127. ראה לעיל, הערה 108.

128. לעיל, ליד הערה 91.

129. ציון לנפש חיה, ירושלים תשמ״ט, פסחים, דף קט״ז ע״ב, ד״ה ׳והואיל׳.

130. בבלי, חולין קג ע״ב, ד״ה ׳חלקו׳. ומשם לב״י ולשו״ע, או״ח, תפו א.

131. בבלי, עירובין פג ע״ב. ומשם לטור לב״י ולשו״ע, או״ח, תנו א.

132. בבלי, פסחים קט ע״ב.

133. שולחן ערוך ורמ״א, יו״ד, שכד א.

134. ׳פינט׳ פרגאי נפחו כ 2003 סמ״ק. ראה ח״פ בניש, מידות ושיעורי תורה, בני ברק תשמ״ז, עמ׳ רכ–רכא. שיעור זהה דווח על ידי בן זמנו של ר׳ יום טוב, ר׳ אברהם הלוי הורוויץ (אבי השל״ה). ראה יש נוחלין, סלידקוב תקצ״ה, חלק כוונת התפילה, הג״ה, אות יז. ׳פינט׳ עכשווי, אמריקאי או אנגלי, תופס רק כחצי ליטר – כרבע מנפחו הנזכר.

135. ציון לנפש חיה, שם. הקביעה שהשיעורים הם ׳הלכה למשה מסיני׳ בנויה על דברי הגמרא בבבלי, עירובין ד ע״א, יומא פ ע״א, סוכה ה ע״ב. והשווה שו״ת נוב״י תנינא, יו״ד, לב.

136. התיעוד הראשון של הסתירה הזו מצוי, ככל הנראה, במאה החמש-עשרה, בשו״ת תשב״ץ, ח״ג, לג. תיעודים מזדמנים נוספים של אותה הבעיה מופיעים בשו״ת אבקת רוכל, נב, נג; שו״ת מבי״ט, ח״א, קמג; יצחק בן שמואל למפרונטי, פחד יצחק, ליוורנו תקצ״ט, אות מ׳, ערך מקוה; ר׳ דניאל טיראני, עיקרי דרכי טהרה, ירושלים תש״ל, יו״ד, כב אות ח; שו״ת באר מים חים, ירושלים תשכ״ו, פח ועוד. המקור האחרון ראוי לעיון מעמיק, שכן מתועד בו פולמוס מוקדם בעל מימדים עקרוניים בין מחמירים ומקילים.

137. פתרונות כאלה מתועדים יפה בשלל המקורות שהובאו בהערה הקודמת. ביניהם אפשר למנות טענה לאי אחידות ביצים במקומות שונים, מדידה במים ׳כבדים׳ – עכורים בעפר, וקריאה סתמית, אופיינית, להחמיר במצב של ספק ללא ניסיון לפתור את הסתירה עצמה. ראה בניש (לעיל, הערה 134), עמ׳ סב–סו. היחס בין שינוי קנה המידה של הנוב״י לבין הפתרונות המקומיים של קודמיו מזכיר, במובן מסוים, את הפער בן אוסף התיקונים הרחב שנוסף על גבי תיאורית התנועה התלמאית לבין שינוי נקודת היחוס שהציעה התיאוריה הקופרניקאית במאה השש–עשרה, וראה להלן.

138. ׳מחויבת׳ על פי חשיבתו האמפרציסטית של הנוב״י כמובן, ולא על פי ה׳עובדות׳, אותן אפשר לתרץ גם באופן מקומי יותר או פשוט להתעלם ממשמעויותיהן הרחבות, כדרך שעשו בעלי הלכה בדורות קודמים שנתקלו בסתירה הזו בדיוק. ראה במקורות המצויינים לעיל, הערה 136. וביחוד שו״ת התשב״ץ, ח״א, יז; ח״ג, לג, לו; שו״ת פתח הדביר, ח״ב, ק״צ. שיטה קרובה מאוד מצד פתרונה המתודי, גם אם הפוכה – הן בתוצאות המדידה האקראית והן במסקנתה ההלכתית, יש לזהות בהצעת ר׳ יעקב עמדן – היעב״ץ (1698–1776), אודות ׳התקטנות האגודלים׳ (סידור בית יעקב, אלטונה תק״ה, סדר הנהגת הסעודה, יד, ח, אות ב, דף רצד ע״ב). קרבת הזמן בין שני הפתרונות המקבילים הללו, שאינם מודעים זה לזה, נראית חשובה ומענינת. וראה כהנא (לעיל, הערה 57), פרק [27].

139. ציון לנפש חיה, פסחים קט״ז ע״ב, ד״ה ׳והואיל׳.

140. השימוש בכלי המדידה הקהילתי בן מאתיים השנים שמציאותו מתועדת כאן מזכיר מאוד את הנוהג האירופי הטרום–מודרני להשתמש באמת מידה קהילתית–לוקאלית, הקבועה בפסל בכיכר העיר או במקום בולט אחר, וששיעורה הוא הקובע בעניני עסקה.

141. את ספר תשובותיו השני (׳נודע ביהודה תנינא׳) ערך הנוב״י וסידרו לדפוס, אף שהספר עצמו יצא לאור בידי בניו אחרי פטירתו. והשווה שו״ת נוב״י תנינא, יו״ד, לב.

142. גובהו של הנוב״י מתועד יפה גם בהספד תלמידו ר׳ יוסף דייטש על הנוב״י ׳כי היה משכמו ומעלה גבוה מכל העם וברוחו פי שנים...׳ (דברי יוסף, ירושלים תשמ״ט, ׳קול בוכים׳), ובציור שהדפיס תלמידו המשכיל ׳יוסף האפרתי׳ בשער חוברת המספד שלו, שם מופיע הנוב״י, שכובע פרווה לראשו, כשהוא מחבק את משה מנדלסון הלבוש בלבוש ׳אשכנזי׳ קצר. מנדלסון (שאכן היה נמוך) מצויר שם נמוך בכשני ראשים מהנוב״י (יוסף האפרתי מטראפלוויץ, אלון בכות, וינה תקנ״ג, עמ׳ 1).

143. ר׳ אלעזר פלקלס, שו״ת תשובה מאהבה, ח״ג, פראג תקפ״א, תז. בתוך המבוכה הכללית שליוותה את חידושו המרעיש של הנוב״י היה גם מי שביקש לראות ב׳נענוע הראש׳ המתואר של הנוב״י כהודאה בטעותו וחזרה מעמדתו המתועדת לטובת השיעור המסורתי !! ראה שו״ת יהודא יעלה, יו״ד, רה.

144. לעיל, עמ׳ יג. והשווה דבריו המענינים לרז״ה: ׳אלא שראיתי שבט המושל בידו דמר ונעשה ממונה על המדות להקטין ולהגדיל כרצונו אף בלי שום ראי׳[ה] ומופת ומדידה, כ״א [כי אם] כרצונו׳ (חידושי הרז״ה, לח ע״א). במובן זה, שינוי המידות של הנוב״י אכן התבסס על ׳מופת׳ ועל ׳מדידה׳ אמפירית, אותם תיאר לעיל.

145. ניסויי רז״ה וחקירותיו הוזכרו לעיל, הערות 21–25. ניסוי משותף הוזכר לעיל, הערה 77.

146. לעיל, הערה 139.

147. ראה למשל הרב א״ח נאה, ספר שיעורי תורה, ירושלים תש״ז; הרב י׳ קנייבסקי, שיעורין דאורייתא, בני ברק תשמ״ו; בניש (לעיל, הערה 134), עמ׳ כג–שיח; לעיל, הערה 143. לדיון מפורט בתגובתו המורכבת של החת״ס ראה כהנא (לעיל, הערה 57), עמ׳ 273–282.

148. ראה למשל Haim Soloveitchik, “Rupture and Reconstruction: The Transformation of Contemporary Orthodoxy”, Tradition 28 no. 4 (1994): 64–130; מ׳ פרידמן, ׳מסורת שאבדה: כיצד ניצחה האות הכתובה את המסורת החיה – עיון בפולמוס השיעורים׳, ע׳ ברהולץ (עורך), מסע אל ההלכה; עיונים בין-תחומיים בעולם החוק היהודי, תל אביב תשס״ג, עמ׳ 196–218. נושא זה ראוי למחקר תרבותי – הסטורי ואתנוגרפי רחב.

149. על זיקות בין מפעלו של רז״ה לבין כמה וכמה מבני זמנו הידועים יותר – הגר״א מחד וקבוצת הלמדנים המכונה במחקר ׳משכילים מוקדמים׳ מאידך, שרבים מהם למדו ופעלו, כמו רז״ה והגר״א, באיזורי פולין–ליטא, ראה כהנא (לעיל, הערה 57), עמ׳ 113–130. המיקום המזרח אירופאי של חלק מרכזי מחוג הכותבים הזה נראה כפתח לדיון חשוב. על מקורות השראה בכתיבת רז״ה ראה לעיל, הערות 57, 56, 61. מעניין שגם מסורות ההלכה האלה (מהרש״ל, ו׳הלכתא כבתראי׳ בווריאנט מסוים זה), שמקורן במאה השש-עשרה, הן פולניות באופן ייחודי ומובהק. בנוגע לזיקות הרוחביות ול׳תחיית׳ המהרש״ל יש משמעות רבה למחקריהם של ישראל תא שמע ואלחנן ריינר, שעיונם בחלקים אחרים של תרבות הכתיבה הרבנית במאה השמונה-עשרה העלה תופעות רבות חשיבות מסוג זה. ראה י״מ תא שמע, ׳סדר הדפסתם של חידושי הראשונים לתלמוד׳, קרית ספר נ (תשל״ה), עמ׳ 336–325; א׳ ריינר, ׳מעבר לגבולות ההשכלה: תמורות בתבניות הלימוד והידע בחברה היהודית המסורתית בעת החדשה המוקדמת׳, ד׳ אסף, ע׳ רפפורט-אלברט (עורכים), ישן מפני חדש, ח״ב (תשס״ט), עמ׳ 289–311, ובמחקרים נוספים פרי עטם הנזכרים אצל כהנא, שם.

150. ראה לעיל, הערה 29.

151. ראה דיונו של בניש (לעיל, הערה 29). המחבר אסף כמות מרשימה של חומר בנוגע לתופעה, שהקשריה המקומיים–הסטוריים עוד מצפים לעיון ולדיון. לתמורה בשיעורי הזמן הסטוריית התקבלות פלגנית וסוערת שמאפייניה מזכירים במידה רבה את שיעורי המרחב בהם עסקנו. ראה למשל ר׳ חנה הלברשטם, דברי חנה, קרקוב תרפ״ז. על סיטואציה אחת כזו מן המציאות הישראלית בת ימנו ראה ת׳ גרנות, ׳מאבקו של האדמו״ר מקלויזנבורג-צאנז בעד שיטת רבנו תם בזמן בין השמשות: עיונים בפילוסופיה של ההלכה, במנהיגות ובחברה בפסיקת ההלכה החסידית בזמננו׳, נטועים טו (תשס״ח), עמ׳ 95–127.

152. אלמוניותו של רז״ה ניכרת היטב באנונימיות הבבליוגרפית של כתיבתו—מצטטיו היחידים אותם מצאתי עד עתה נמנים על בני חוגו הקרוב—דיונם של בני הקלויז עם הנוב״י שנסקר לעיל; ציטוטו האנונימי בספרו של ר׳ מאיר מרגליות (לעיל, הערה 43), והזכרותיו המעניינות מאוד בספר ההלכה של תלמיד המגיד ממזריטש ר׳ עוזיאל מייזליש: מהורה הטהורה, לבוב תרל״ג. הספר עוסק בהלכות שבת, ויתכן וימצא בו קשר דוגמת זה שלא נמצא בהערה הקודמת. עיונים נרחבים יותר ביצירת בני התקופה והמקום עשוי לקדם באופן משמעותי את ידיעותינו על חוג הלומדים בו עסק דיוננו זה, ואולי למצא גם נתיבי השפעה נוספים לפעילותו.

153. בראשית יב, ד. זה הגיל בו יצא אברהם מחרן אל ׳ארץ כנען׳.

154. דרישת הזאב, י ע״א–ע״ב.